יום ראשון, 3 באפריל 2011

סיפור?

אני חוזר בדרך הביתה בפג׳ו הלבנה, הרגליים הממונעות שלי כבר אחד עשרה שנה פחות או יותר, מתחילת הצבא, כמה זמן עבר? אפילו את הגיל שלי עצמי אני לא הייתי יודע בלי התאריכים וגם עם התאריכים, אני מעריך את גילי קצת אחרת.
אז באותו הרגע הייתי ברכב בדרך הביתה וכבר עברתי אותו מהצד השני כשנשאר לי בדיוק צומת אחת שבעצם לא הייתי צריך לפנות שם, אלא לעשות פרסה ולחזור על הדרך בחזרה רק מהכיוון הנגדי כל זה נראה לי דיי מחשיד כשפתאום ברמזור עמדה לצידי ניידת משטרה - ובחלון, כשהצצתי לרגע, שוטרת מטולטלת נעצה בי מבט מתעניין. ומולי, בצד הנגדי, עומדת ניידת נוספת וזה גרם לי לחשוש שאולי בגלל שהרכב במצב שבו הכל מתחיל להתקלקל וחשמל מקצר והווינקר מתקתק במהירות כפולה כי האור ברקס לא נדלק ואני בעצם חוזר על אותה הדרך,איזה אידיוט יעשה דבר כזה ומה הסבירות שמיד אחרי הפרסה אני אכנס לחניה, מה הסבירות שאני גר שם, באמצע ז׳בוטינסקי, יכול לחשוב אחד השוטרים מהניידת. ואז יעצור אותי. מה הם יעשו לי ומה הם ירצו זה לא משנה כי אין עלי רשיון או כל תעודה מזהה, הכל נשאר בבית ונשכח בהעברה ממכנס למכנס או משהו. אז אני נכנס בין שתי מכוניות דיי צמודות עוצר את הרכב מכבה ויוצא מהר לפחות שמהרכב הם ישחררו. אם הם יעצרו אותי עכשיו זה כבר פחות כבד, ואם הם ירצו תעודה אז אני אומר להם שתוך רגע אני יכול להוריד מהבית. כי אני גר שם. הבעיה שאז אני כאילו מזמין אותם לעלות ולעשות לי חיפוש בבית. זה הרבה יותר גרוע מהחיפוש במכונית שהתחמקתי ממנו.
מכל התסביך המוזר הזה שקרה לי התחלתי לחשוב מה היה קורה לי אם הייתי חי תחת משטר יותר קטסטרופלי שבי שוטרים מסתובבים בחוץ ואסור להסתובב בלי אישור וצריך להתחבא מיד את הסמטה בין הצללים לעבור ולטשטש את כיוון הליכתי ובשניה אחת פתאום לפנות אל הבניין ולבדוק מאחורי. אם זה היה באמת הייתי קופץ בקצות האצבעות מהר מהר במדרגות אבל הפעם וויתרתי על החוויה וחיכיתי למעלית בלחץ שתבוא בזמן שאני מציץ אם איזה שוטר מסתובב בין הבתים ואולי קלט תנועה בבניין ושיכול להיות מאוד מסוכן ושאני רק רוצה כבר שהמעלית תגיע והדלת החיצונית תיסגר ואז הפנימית ובום ברגע אני מתרחק עמוק אל תוך הבטון בגובה של שלוש קומות. הרעש של המעלית חייב להפסיק מהר אני עוזר לדלת המעלית להיסגר אחרי, פונה לכיוון הדלת, מסתכל למטה על הרצפה מחפש אם קבוצת השערות ששמנו קבוע בכניסה עדיין שם אך הם לא. אני מחפש אותם, לאן הם נעלמו - אני בודק בהמשך המסדרון ולכיוון השני ושם אני מזהה שערה שאני בכלל לא בטוח שהיא מקבוצת השערות. החזקתי את הסערה בידי כהוכחה למשפחה - כשאכנס אני הראה להם, אומר להם שהם הפחידו אותי למוות. איך זה שהם לא בודקים שהשערות במקום. ואני אספר להם על מה שעברתי בדרך ואיך השערות רק הוסיפו על זה. אני פותח את הדלת במפתח. הם לא נעלו למעלה. אולי בגלל שהם ציפו לבואי. אני נכנס ושקט וחושך ואני רק רוצה לראות את כולם ישנים. אני מתקדם מעט ורואה כתם דם, שלולית דם לא רציתי להאמין, פחדתי, וחשבתי שזה מהחדר של הילד ולא רציתי לראות את זה בכלל אז במהירות המשכתי במסדרון ישר אל החדר בלי לראות אם אף אחד לא שוטט דם או לא, כל מה שראיתי זה שבעצם, שלולית הדם היא מעגן שהצתבר מזרם דם שזרם מכיוון שאליו אני הולך. מהחדר שלי. אני פותח את הדלת ורואה את גופי שוכב על המיטה והגוף מחורר ומדמם את עצמי על המיטה. המזרן נספג בדם וזה מטפטף מהצד השני מלמטה ונוזל אל מחוץ לחדר. כל מה שנותר לי לעשות זה לשכב על המיטה על עצמי המת ולכתוב את הסיפור הזה.